סיכום שבוע בפנימייה הצבאית

הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה

לא מכיר אותך אבל אזכור

מאת: גיל מושציצקי

השבוע היה שבוע מיוחד. כבכל שנה, זהו השבוע בו אנו כמדינה מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל וחוגגים את עצמאותה של ישראל. היום בבוקר, יום הזיכרון, בטקס של הריאלי עמדתי ליד דגל המדינה, דגל הריאלי ודגל הפנימייה, על מדים ואחזתי בנשק כאשר אני שר בפה מלא, ריאות נפוחות ואף מורם את ההמנון. התמלאתי בגאווה, בעיקר בחברים שלי לפלוגה שעמדו כחמישים מטר ממני בטקס, גם הם על מדים, צועדים באופן מסודר וחולקים כבוד לנופלים ביחד איתי. מבין כל שלוש מאות ואחד נופלי בית הספר הריאלי ובוגרי הפנימייה הצבאית לדורותיהם איני מכיר אישית אף לא אחד מהם. אך כאשר הקריאו את שמות הנופלים היו שמות שהכרתי, כאלה שיצא לי לעשות עליהם הנצחה במהלך הפנימייה, או כאלה ששמעתי את שמם, אפילו רק בטקסים, אך לא הכרתי באופן אישי אף אחד מהם. בזמן שהקריאו את השמות, קרוב ל- 10 דקות, יצא לי לחשוב קצת… על כך שכל אחד משלוש מאות ואחד השמות הללו הוא עולם ומלואו, וסביב אותו נופל היו עשרות אם לא מאות של אנשים שהיו קרובים אליו ובשבילם, עולמם השתנה לעד. חשבתי על כך שעוד מספר חודשים אני מתגייס יחד עם חברי לפלוגה לצבא הגדול שמטרתו להגן על מדינת ישראל, אזרחיה, ערכיה ואופייה.

במהלך הטקס , ד"ר יוסי בן-דב הזכיר כי כאשר חנכו מחדש לא מזמן את קיר הזיכרון בריאלי, מול הספרייה הם נשאו תפילה וביקשו שלא יתווסף אף שם לרשימת הנופלים. עד כמה אשמח אם בקשה זו תתמלא למרות שאני יודע שלדבר סבירות נמוכה. חשבתי שוב על הנופלים וידעתי שמה שמשותף לכולם הוא שכולם נפלו אמנם בזמן אחר, בנסיבות אחרות ובדרך שונה. אך כולם נפלו כאשר הם מובילים את ערכי צה"ל, את ערכי המדינה ובעיקר את הערך "והצנע לכת" והכי חשוב ומשמעותי בשבילי, את ערך "בהשקט ובבטחה". ארבע מילים סך הכל שמסמלות כל כך הרבה.

לאחר הטקס התנדבנו כמה חניכים מהפלוגה להעביר סיור לתלמידי כיתות ט' שבאו מסניפי הריאלי ויצא לי לדבר איתם על החברות ויותר מכך הרעות שנרקמת בין חניכי הפנימייה ועד כמה שהחברות הזו מיוחדת. לאחר מכן בשעה אחת עשרה עמדנו כל מי שנשאר בפנימייה, קצינים, חיילים וחניכים מול הדגל בפנימייה בעת הצפירה. הדגל, שהיה בחצי התורן בניגוד לדגלי הפנימייה שהיו לצידו בראש התורן, היה תלוי שם באופן מיוחד. הדגלים של הפנימייה התנופפו ברוח ורק דגל המדינה היה תלוי שם ללא תזוזה וללא רוח חיים. בזמן שכל מי שהיה במסדר הרכין ראש, אני, כמו כל יום זיכרון מאז כיתה י', מסרב להרכין את ראשי אלא בוחר להרים אותו ולעמוד זקוף, לא כי אני לא אבל על מותם של הנופלים אלא כי אני בוחר לעמוד גאה על מדים, דווקא ביום הזה ובמיוחד בצפירה. אני מאמין שלעמוד זקוף מסמל את התקומה של המדינה כמו שהמעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות מסמל.

אני מאחל לכולם יום עצמאות שמח ובאותה נשימה גם תודה לכל אותם נופלים שבמותם השאירו לנו צו, לחיות במדינה ולהגן עליה.

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *