ערב יום הכיפורים תשפ"א – מנדי רבינוביץ מנהל בית בירם

הורי בית בירם,
אלו אינם ימים כתיקונם. מבקש לשתפכם במחשבות אותן חלקתי עם תלמידינו בסוף השבוע.

שיתפתי בעשיית הצוותים החינוכיים מאחורי מסך ה"זום", הכוללים חשיבה על שיפור חווית הלמידה וגם בחינה צופת עתיד, אל עבר מעלה הדרך ואומדן הכוחות המשותפים להתמיד בה. סיפרתי עד כמה לא פשוט לראות את חצר בית בירם ריקה בלעדיהם ובלי האנרגיות החיוניות שהם ממלאים אותנו ועל המורים הרבים המגיעים מידי יום ללמד בכיתות ההיברידיות המצולמות שלנו כדי להרגיש הכי קרוב שאפשר לדבר המופלא שנקרא כיתה.

מסימני זמננו תחושות של אי וודאות, אשם, ניתוק חברתי, דאגות כלכליות ואחרות. התגובות האנושיות לכל אלו מגוונות –
יש המסתייעים בחשיבה הקוגניטיבית ולומדים את הנתונים והתחזיות, אחרים מוצאים סעד במחוזות הדמיון, היצירה, הספורט, הכתיבה והקריאה.

ימינו אלו ימי תפילה, המסייעת גם היא לרבים. התפילה היהודית מקפידה לדבר בלשון גוף ראשון רבים – בראש השנה אנו שבים ומבקשים "זוכרנו לחיים" ו"כותבנו בספר החיים" וביום הכיפורים מרכינים ראשנו בהודאת "חטאנו לפניך", "רחם עלינו". לא מבקשים ומתפללים אנו רק עבור עצמנו אלא עבור הציבור כולו, גם למען אלו שאיננו מכירים, מחזקים אותם. גם כעת, כשרחוקים ופחות רואים – אסור לנו לאבד את התקווה ואת תחושת הערבות ההדדית. אם יבולע לאחר אזי גם חיינו אינם שלמים. אנו תלויים אחד בשני. בימינו הלא פשוטים המסר שלעיל מקבל משנה תוקף ומשמעות.

כהיסטוריון, אני שואב כוח מניתוח אירועי העבר ותפקיד המנהיגות בעיצובם. העיתונאי ובעל הדעות האמריקאי תומס פרידמן מזכיר לנו שבעשרים השנים האחרונות חווה העולם כולו ארבע התקפות קשות. יש שימצאו בכולן קווי דמיון מסוימים למגיפה העולמית הנוכחית.

את האלף השלישי פתחנו ב- 11.9.2001 כשהתקפת טרור כמוה לא הכיר עד אז העולם נחתה עלינו. לאחר פיגועי המטוסים על אדמת ארה"ב יצאו ארגוני המודיעין והלוחמה של רוב מדינות העולם למאבק להדברת תאי הטרור העולמיים. ב- 2008 חווה העולם משבר כלכלי קשה וגם אז שילבו הממשלות ידיים והתגברנו עליו. העשור השני עומד בסימן משבר האקלים ושמירה על הכדור – זו היא שעתם של הארגונים החברתיים ונערה אמיצה אחת שטלטלו את תודעת כולנו והניעו ממשלות בכל העולם לשלב ידיים פעם נוספת.

ועתה, ניתכה עלינו התקפה ביולוגית, שפורצת מתוך גופנו וחייליה הינם וירוסים בלתי נראים שאינם מבחינים בין אדם לאדם. באופן אירוני, היא מקיימת את עיקרון השוויון באופן מפואר.

נפנה אל שתי שאלות חשובות נוספות, בנוסף לשאלה מה עלינו לדעת ולזכור; מה אפשר ללמוד? ומה ניתן לעשות?

בראש ובראשונה חשוב שנבין כפי שכבר ראינו ברוח התפילה היהודית, שבלתי אפשרי לבד. שיתוף הפעולה אינו רק ערך ברשימת מיומנויות המאה ה-21 לטובת עולם הלמידה והעבודה – הוא צורך חיוני ותנאי לאיכות ועצם קיומם של חיינו. סיסמת בית הספר שלנו – "והצנע לכת", נטענה אף היא בתוקף מחודש – עלינו לזכור שאיננו כל-יכולים ואיננו כל-יודעים. ביום הכיפורים 1973, למדה האומה הישראלית על גופה את מחיר חטא היוהרה. היינו שיכורי ניצחון וטחו עיננו מראות נכוחה את העובדות. יש שימצאו דמיון בכך לחיינו בזמן האחרון.

מכאן מתבקש  דיון בערך האמת, שנחבט קשות בשנים האחרונות. בתקופה בה כל אחד אוחז באמיתותיו וטוען בשמן לכל היתר להתייצב מאחוריו – כדאי לשוב ולזכור שקיימות אמיתות קשיחות וכפי שהעיר פעם הפילוסוף בן זמננו לודוויג ויטגנשטיין, יש למצוא סיבה ממש טובה כדי להטיל בהם ספק. עלינו לכבד יותר את הרופאים והמדענים ולא לבטלם כאילו היו מפריחי רעיונות. מקצוענות ומומחיות המתפרנסות מידע מוכח ומודרכות על ידי הניסיון המצטבר הינן יקרות ערך. ראו כיצד משאבי העולם כולו וציפיותיו מוקדשים למפתחי התרופות והחיסונים.

אנו לומדים גם משהו חשוב על ערכה של מנהיגות, ראוי שרבים וטובים יותר, הרואים עצמם מתאימים ובעלי הרצון והלהט להיטיב עם חיי האחרים ישימו את טובת המדינה והחברה לפני או לפחות לצד טובתם האישית ויחתרו אל תפקידי השפעה בשירות הציבורי או בחיים הציבוריים-פוליטיים. שיקום אמון הציבור בקברניטיו מחייב את כולנו בעת הזו. יחד עם זאת אסור שנשכח לרגע: ללא לקיחת אחריות אישית אין לנו זכות להלין על המנהיגות הלאומית.

ומה ניתן לעשות? אנו רואים מקרוב עד כמה חסרה לצעירים ולתלמידים החוויה הקבוצתית-חברתית. עוד לפני שפרצה מגפת הקורונה לחיינו, דובר רבות על מגיפת הבדידות העולמית, נערכו מחקרים רבים והוקמו אף רשויות ממשלתיות לטיפול בה. כעת חומרתה צפויה אף לעלות יותר עם הריחוק שנכפה על כולנו. לצד המבוגרים והקשישים, כל שדרות החברה עלולות לחוות סוגים שונים של בדידות חברתית. חובת כולנו  לשמור אחד על השני. לא רק על בריאות הגוף אלא גם על שלמות הנפש, לזהות בכל דרך שניתן את ירודי הרוח, אלו שבמצוקה חברתית ולהושיט להם יד, גם מרחוק.

ודבר אחרון  – זוהי שעתם של המנהיגים, היזמים ופורצי הדרך. איש לא הספיק להתכונן כראוי למצב הנוכחי ולכן אנו זקוקים יותר מתמיד לרעיונות חדשים, בשדה החינוך ובכלל. נחוצים לנו ניסיונם של המבוגרים ולא פחות מכך מחשבתם הרעננה והיצירתית של הצעירים. כיצד נתפתח במעלה הדרך באופני ההוראה והלמידה? איך נשמור ונטפח את הכישורים החברתיים ולא נקפח את השלומות הנפשית? אנו זוכרים גם את היום שאחרי – איזה עולם נמצא שם?

מברך את כולכם, תלמידים ובני משפחותיכם, בגמר חתימה טובה ובריאות שלמה.

שלכם,
מנדי רבינוביץ
מנהל בית בירם