דברי המנהל הכללי בטקס יום הזיכרון, תשע"ו, 2016

דברים בטקס יום הזיכרון לחללי ביה"ס (תשע"ו, 2016)

אחד השירים המיטיבים לתאר את מורכבות החיים בארץ שלנו הוא "הילדים של חורף שנת 73" שכתב שמואל הספרי. הילדים בשיר הם הילדים שנולדו לבני הדור שלי, היום כבר הורים בעצמם – הניצבים בפני אותן דילמות שבפניהן ניצבנו אנחנו לאחר מלחמת יום הכיפורים. הבטחנו יונה ועלה של זית, אך לצערנו לא עמדנו בהבטחותינו. מאז, נקראנו והתייצבנו למלחמות נוספות – אך לא ידענו להבקיע מהן אל אותו "שלום בבית", שיביא שקט לתושבי הארץ המיוסרת הזאת. אני מתחייב, למען התלמידים שעומדים על מגרש המסדרים מולי, והילדים הצעירים שיושבים מסביבו, שנמשיך להיאבק למען השלום, לחנך ולהאמין שהוא אפשרי.

קראנו כאן את שמותיהם של 296 החללים של ביה"ס הריאלי, וביניהם רבים מחברי שלי, אתם למדתי מכיתה א' ועד י"ב, שנפלו במלחמות ובעת שירותם הצבאי. כולם היו צעירים וצעירות, חזקים וחזקות ונכון היה להם עתיד מזהיר – אך הם לא זכו להגשימו, וחייהם נגדעו בטרם עת. יחד אתם, נעצר גם מהלך חייהן של המשפחות – שחיות את אובדן יקיריהן ומתמודדות עם פצע שלעולם לא יגליד.
מדי פעם אנו מחויבים לעצור ולשאול את עצמנו מה משמעותו של הטקס המיוחד הזה, מדוע אנו דבקים בו באדיקות כזו וכיצד זה חיל ורעדה אוחזים בנו לקראתו מדי שנה. לשאלה הזאת יש – לטעמי – שתי תשובות:
האחת קשורה לזכרון העבר; כשכבש נפוליאון את קהיר בליל תשעה באב, הוא הגיע למקום חשוך, שהואר במעט נרות דולקים. כשנכנס, ראה שהגיע לבית כנסת, והבחין ביהודים שישבו על הרצפה וייללו מרות. כששאל אותם נפוליאון "מדוע אתם בוכים?", ענו לו, "בגלל חורבן בית המקדש שלנו". שאל אותם: "מתי קרה הדבר? בשנים האחרונות?" השיבו לו: "לפני כ-2,000 שנה". הסתובב נפוליאון לחייליו ואמר להם: "עם שמסוגל לבכות כך על עברו – עתידו מובטח."
התשובה השנייה קשורה לעתיד; התקופה האחרונה הינה הומה וגועשת; נדמה שהשסעים הפעורים בחברה הישראלית רק הולכים ומעמיקים ומעט מדי מחשבה ומאמצים מופנים לשינוי השיח בין המגזרים השונים באופן שיאפשר להתרכז באתגרים החשובים הניצבים לפתחנו – ואלה רבים וגדולים: שיפור מערכת החינוך, טיפול באלימות, הגברת הסולידריות החברתית, עזרה לחלש וכיבוד האחר והשונה שהם חלק מהחברה המגוונת שבה אנו חיים.
יותר מבעבר, נשמעים היום קולות המזהירים מתהליכים של הקצנה, שנאה וגילויי גזענות העלולים להוביל להידרדרות מוסרית ולהעמיד בסכנה את ציביונה של ישראל כמדינה דמוקרטית. ביעור גילויי חוסר הסובלנות הוא חיוני כדי להגן על חוסנה הערכי והמוסרי של מדינת ישראל. הוא גם חיוני לכיבוד זכר יקירנו הנופלים. אנו מחנכים את תלמידינו להכיר בחובתה של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט לפעול תמיד מתוך נאמנות לרעיון המוסרי של שמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם, ולביעור גילויי גזענות. אני מאמין שתלמידי בית הספר הריאלי ובוגריו, בכל מקום אליו יגיעו ובו יבחרו לפעול, יחתרו תמיד להבנה, ישמיעו קול מתון ויקיימו את דברי הכתוב: "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ", בבחינת שלום בגבולות ושלווה בתוך הבית. אסור לנו לשכוח כי על כולנו מוטלת החובה לראות את הזולת ולגלות כלפיו הערכה, חמלה ואמפתיה. ניטול אחריות מלאה למעשינו ונזכור שלכל אחת ואחד מאיתנו יש יד בהפיכת החברה שבה אנו חיים לטובה יותר.

אנו מחויבים ללכת בדרכיו של הנביא מיכה, כפי שהן מבוטאות בפרק ו': "הגיד לך אדם מה-טוב, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך" – וזאת לצד החתירה להגשים את חזון בית-הספר "… להיות בני אדם; מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית".

משפחות שכולות, תלמידות ותלמידים, מורות, מורים ועובדים, בוגרות ובוגרים, הורים ואורחים יקרים:
משפחת ביה"ס הריאלי העברי בחיפה מרכינה ראש, זוכרת ומתייחדת עם זכר חלליה, ומייחלת ליונת השלום שתגיע – עם עלה הזית בפיה.

יהי זכרם ברוך.

פורסם בקטגוריה מתוך המידעון שלנו, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.