שלום כיתה א'

שנת הלימודים תשע"ז החלה לפני כשלושה שבועות, אך רבים מאתנו כבר חשים כאילו חלפו חודשים! השבועות האחרונים היו אינטנסיביים ומלאים בעשייה, שכמעט לא שמנו לב לשינויים שעובר הסניף השנה, ולילדים שעבורם זו שנת הלימודים הראשונה בחייהם.
המעבר מהגן לכיתה א' הוא אירוע מכונן. רוב הילדים צולחים אותו בשלום ואף מסתגלים מהר מאד. הקושי העיקרי הוא דווקא אצלנו, ההורים. אנחנו מודאגים, חרדים, חוששים מהמסגרת הגדולה, השעות, הלמידה בכיתה, שיעורי הבית… ביסוד הדר מתווספת גם הדאגה להשתלבות החברתית של ילדינו, הלומדים מחוץ לשכונה ולקהילה המוכרת.
אני מזמין אתכם, ההורים, להתבונן ולהקשיב לחוויה של ילדכם ולנסות להפריד אותה מחוויות העבר שלכם ומחוויות ילדיכם הבוגרים. כל ילד חווה את המעבר באופן שונה ובקצב אחר, והדבר שהוא הכי זקוק לו זה הורים רגועים. הילדים מרגישים את הלחץ והחרדה שלנו, גם אם אנחנו מאד משתדלים להסתיר. אם נהיה רגועים ונאמין ביכולות ההסתגלות של ילדינו, נוכל להקל עליהם מאד.
מצרף כמה נקודות למחשבה עבורכם ומאחל לכולכם שנה מצמיחה, מאתגרת ומספקת. מזמין אתכם לפנות אליי עם כל התלבטות שתעלה בהמשך הדרך.
שלכם,
דורון אבן פז
יועץ חינוכי

 

"אמא, אבא,

עכשיו אני בכיתה א'. לכאורה ילד גדול. אני צריך ללמוד דברים רבים: להגיע בזמן לכיתה, לשבת בשקט, להעתיק בדייקנות ובמהירות מהלוח למחברת, להשגיח על הילקוט ושאר חפציי שלא ילכו לאיבוד, להסתדר עם חבריי החדשים, לוותר, להמתין עד שיגיע תורי ועוד… אני יודע שאתם סומכים עליי שאעמוד בכל אלה, פחות או יותר.

אמרתי 'לכאורה גדול'. יתכן שבבית, לידכם, אחזור להתנהג כמו ילד קטן. אולי אבכה לפעמים מרוב מתח, על אף שכבר מזמן אינני בוכה סתם, אולי אצמד אליכם יותר מדי כמו פעם, כשבאמת הייתי קטן. פשוט מפני שקצת מפחיד להיות גדול פתאום, עצמאי פתאום. יתכן שאפילו אנבל את פי כדי להתפרק קצת. אכסוס ציפורניים, אמצוץ אצבע, ואולי אולי אפילו… ארטיב. אני לא מבטיח כמובן שכל זה יקרה לי, אבל אם יקרה, אנא הבינו אותי, אם לא אצליח לגדול בבת אחת בשני המקומות, גם בבית וגם בבית הספר, ואל תיבהלו. תישארו רגועים, זה יעזור לי לחזור לעצמי.

ותרו לי קצת אם אתפנק, אחרי הכל אתם ההורים שלי, גם אתם מתוחים כשאתם מתחילים לעבוד במקום חדש או עוברים דירה. אבל כפי שהתגברתם אתם, אתגבר גם אני. תנו בי אמון! זה ישתלם…

ועכשיו, עוד כמה בקשות:
• בבקשה תהיו ההורים שלי, ולא המורים שלי.
• בבקשה אל תטיפו לי מוסר ואל תבקרו אותי. רק עודדו אותי, זה יספיק.
• בבקשה אל תשאלו אותי "מה יש לך?", "מה קורה לך?", "למה אתה כזה?". זה לא יעזור. אם ארצה לספר בעצמי, פשוט תקשיבו. ואם לא, ראו בכך אות האומר בעצם, שאני מעדיף לשמור מעט צרות לעצמי. זו זכותי, לא? זה אפילו סימן לבגרות ועצמאות, אומרים הפסיכולוגים.
• בבקשה התעניינו בשיעורים שלי, אבל לא יותר מדי. ואל תעשו אותם במקומי, גם אם אבקש! מותר שייצא לי קצת עקום בהתחלה, אני הלא טירון.
• עזרו לי קצת בהכנת סדר יום, בזה אני עדיין חלש, אבל הניחו לי להתארגן בו בעצמי ולפי הקצב שלי.
• והעיקר, אם תוכלו – היו בבית בשבילי. שיהיה לי עם מי לדבר, לשתף במה שעובר עליי. הקשיבו לי. לא רק למילים, הקשיבו להבעת פניי, למצב רוחי, להתנהגותי, ואם תבינו או לפחות תשתדלו להבין מה עובר עלי, אדע שלא לשווא ישבתי וטרחתי לכתוב לכם את המכתב הזה.

תודה על תשומת הלב, אני"

(חלי ברק, "בשלות לכיתה א")

פורסם בקטגוריה מתוך המידעון שלנו, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.